הצילו! המטלות בדרךמאת: שלי פלרסתיו, חורף, אביב, קיץ... העונות מתחלפות ורק דבר אחד לא משתנה: אנחנו תמיד חוזרים הביתה מהבית ספר עייפים. זורקים את התיק ומגיע הרגע שחלמנו עליו במשך כל השעות הארוכות בבית הספר. לוקחים נשנוש קטן ומתיישבים מול הטלוויזיה או המחשב...
ואז זה מגיע. המראה של ילד נח מקפיצה את ההורה המצוי וגורמת לו לחשוב במהירות. מטלות! מהר, חייבים למצוא מטלות! ולא, לא ניתן להרגיע את ההורה בשיחה או היפנוזה. עד שהילד לא יישלח למשימתו, ההורה לא יירגע.
הלכת כבר לסופר?
עשית כבר כביסה?
הכנת שעורי בית?
אז אין מה לעשות, קמים, הולכים בעצלתיים לעשות את המטלה. לכל דבר מגיע סוף, גם למטלה. ואז חוזרים לאותה תנוחה מדהימה של מדוזה מול המחשב ו...
סידרת את החדר?
הורדת את הזבל?
הוצאת צלחות מהמדיח?
כן, אני יודעת, זה חינוכי, ככה אנחנו לומדים לשמור על הסדר והניקיון, מתכוננים לחיים האמתיים, לומדים להעריך את המאמצים של ההורים... אבל, אמאל'ה, כמה שזה מעיק! האימהות מרבות להתלונן על לחץ המטלות שלפני פסח, אבל מה זה שבועיים של מאמץ לפני החג מול שורה ארוכה ומייגעת של מטלות יום-יומיות בלתי פוסקות?
מה גם שבפסח רואים אור בקצה המנהרה ופרס ברור בסוף המאמצים: ארוחת סדר פסח בבית מסודר. מה אנו מקבלים לאחר ביצוע כל המטלות? "תודה, כל הכבוד, לא שכחת להכניס את הכביסה. אז אם את כבר ליד הכביסה, אולי תקפלי את הנקייה?" תודה רבה באמת, אחלה פרס...
וכמה מעצבן כשהמטלות באות בצורת שאלה. "את מוכנה ללכת לסופר?" והרי אי אפשר לסרב לאימא, וברגע שהיא שואלת את השאלה הזאת כולם יודעים שזאת שאלה רטורית. אז אין מה לעשות, קמים והולכים לסופר, קונים את המצרכים, חוזרים הביתה, פורקים את השקיות ומבטחים לעצמנו, שאין מצב שנעשה את זה שוב. מה לעשות שכעבור יומיים שוב שואלים את אותה השאלה המעצבנת שיש לה אך ורק תשובה אחת.